מאירי על מועד קטן י״א

1 יארוד של גוים אע"פ שהיא בעיר של ע"ז ויש בה יום איד הואיל ואין בה מכס לע"ז מותר לילך בה בזמננו ליקח שם בהמה עבדים ושפחות אחר שדברים אלו נמצאים בהזמנה בשעת היארוד שמא לא יזדמן לו כן אחר היארוד ולא עוד אלא שכותב ומעלה בערכאות שלהם שכל שהוא יכול להרויח עמהם במשא ומתן ובסחורתו הרי הוא כמציל מידם וגדולי המפרשי' אוסרין אא"כ גובה אותם בחובו ממה שאמרו שהוא כמציל מידם ולא נקרא מציל אא"כ היו חייבים לו וכבר ביארנו שכל שיכול להרויח עמהם נקרא מציל והרי אמרו שם בפירוש על קצתם זבני מיניהו פיתא וסנדלא ביארוד של גוים ודבר זה פקדון ביד פרק זה עד שיגיע למסכת ע"ז ויתבאר שם בשלמות בע"ה:

2 קליעות העשויות מעצים הדקים לצוד בהם את הדגים והם הנקראים כאן אוהרי מלאכת הדיוט הוא ומותר לעשותם במועד אבל רשתות העשויות מחוטים של פשתן לצוד בהם עופות והם הנקראים אוזלי מלשון ויביאו את המטוה שפירושו כד אזיל אסור לעשותם מפני שהם מעשה אומן:

3 קליעות של הוצים שעושין מהן צורות תנור וטחין אותם מבפנים ומבחוץ בטיט עושין אותן לצורך המועד ואף לדעת האוסר בהעמדת תנור מתחלה בזו התירו שאינה אלא מלאכת עראי ומ"מ לדברי הכל דוקא בשאפשר להשתמש בו במועד כמו שביארנו למעלה והוא שאמרו בסוגיא זו כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים פי' בימות החמה כגון במועד של פסח שהם מתיבשים מהם ויכול להשתמש בהם במועד עצמו מותר אבל בימות הגשמים ר"ל ימי החג שהם שאין עשויין להתיבש ואין תשמישם מצוי במועד עצמו אסור ומותר גם כן לקלע חוטי הנפה דרך קליעה שכל שהוא דרך קליעה ולא דרך אריגה גמורה מעשה הדיוט הוא ולצורך המועד מותר:

4 המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן שפין את הסדקים ומעגלין אותן במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים אמר הר"ם מעשה הדיוט כמו שקדם זכרו שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט ושפין את הסדקים פירושו ששפין ומחליקין הסדקין שבגג כדי שילכו המים ולא ירדו לבית דרך אותן סדקין ואמרו ומעגלין אותן כך שיעורו ומעגלין אותן כעין מעגילה ביד או ברגל אבל לא במחצלים ומחצלים כלי של ברזל שהבנאים מחליקין בו ובלשון עברי מקצוע:

5 אמר המאירי עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כגון הוצא ודפנא או שצר בצרור ר"ל בנין אבנים ואינו טח בטיט וענין זה יש שפירש בו מעקה גמור והוא צריך לו בגג מפני שגגותיהן לא היו משופעין אלא חלקים כעין עליה ומשתמשין בה וצריכין לעשות בה מעקה וכן מרפסת פירשו בו שהוא תקרה יוצאה לפני פתח העלייה ומשתמשין בה אלא שהוקשה לקצת מפרשים ממה שאמרו בסיפרי כי תבנה וכו' יכול אף הבונה שער אכסדרא ומרפסת יהא חייב במעקה ת"ל בבתיך מה בית מיוחד לדירה וכו' אלמא שאין המרפסת חייב במעקה ונראין הדברים שהמרפסת אין ענינה מונח על דבר אחד בפרט וכל שיוצאין בו מפתח של עלייה נקרא מרפסת יש מהן שעשויין לתשמיש כגון שעולין דרך בה לפתחי עלייה וצריכין למעקה ויש מהן שאין עשויין להשתמש אלא שנכנסין דרך סולמות לפתחי העלייה והם עשויים להניח שם עצים ושאר דברים שאין דריסת הרגל מצויה בהם ויוצאין מן העליה להם דרך חלונות או מן החצר בסולמות וכגון זה אינו צריך מעקה אלא שקשה עוד לפרש שבתלמוד המערב פירשו לגג שלשה ולמרפסת עשרה ואם במצות מעקה הגמור אנו עסוקים הרי מצינו לה מקום בגג לעשרה כמו שאמרו בסיפרי מקום מעגלו שלשה ובית דרסו עשרה ומקום מעגלו הוא הצד הגבוה שממנו מתחילין המים לירד לצינור שבצד האחר ומפני שיש שם שפוע ואין משתמשין בו תמיד היו בשלשה אבל בית דרסו והוא שאר כל הגג העשוי לדריסה צריך עשרה ואפשר לתרץ בה שאף מה שאמר לגג שלשה במקום מעגלו הוא אומר כן או שמא מתוך שתשמיש הגג מצוי כל כך במועד דיו בשלשה שאין תשמישו מצוי אלא בימי מלאכה ולאחר המועד משלימו וגדולי המפרשי' פי' מתוך קושיות אלו שמעקה האמור כאן לא מעקה גמור הוא למצות מעקה אלא מעקה לצניעות בעלמא ואין נראה כן:

6 שפין את הסדקין והוא שכשהיו הגשמים יורדים היו נעשים סדקים בעפר הגג והתירו לו לטוחן בטיט או בסיד שלא ליכנס המים לתוך הבית:

7 ומעגילין אותן במעגלה וכו' פי' בגמ' שמתקנין את הטיחה ביד וברגל תקון גמור כעין תקון שבמעגלה שהוא כלי ברזל רחב שבו מחליקין פני הטיחה אבל לא יעשה כן במחצלים והוא כלי העשוי כמין מקבת דרך הכאה או דרך כבישה על הטיט ומתוך כבדו הוא מחליקו ואין צריך לומר שאין עושין כן במעגלה שמלאכתה בכך שאינה מלאכת האבד כל כך כדי להתיר בו מלאכה גמורה לגמרי אלא שאם היה שם חשש קעקוע לבירה אין פקפוק בהתרו:

8 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

9 המשנה העשירית הציר והצנור הקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנין אותן במועד ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד אמר הר"ם ציר הדלת ידוע והוא כמו עלי המכתש מברזל והוא קטן וצנור ידוע ומנעול דבר שסוגרין בו הדלתות ופי' שלא יכוין מלאכתו במועד שלא יתעצל קודם המועד במלאכתו ויכוין לעשותה במועד:

10 אמר המאירי הכונה לבאר במלאכות אלו שהן מותרות מטעם מלאכת האבד הציר הוא רגל הדלת הסובב והצנור הוא חור האסקופה שהציר סובב בו ואמר שאם נשברו או נתקלקלו המנעול והמפתח מתקנן במועד אע"פ שנשברו מערב יום טוב והיה אפשר לו לתקנו שהרי מ"מ מלאכת האבד הוא ובלבד שלא יתכוין מערב יום טוב לעשות ממלאכה זו כדי לעשותה במועד הא אם עשה כן אסור שכל מכוין מלאכתו במועד אסור כמו שיתבאר:

11 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא והתבאר עליה בגמרא שאין צריך במלאכה זו שנוי אלא עושה אותה כדרכו ובכלים הראויים לאותה מלאכה ר"ל בפטיש ובקורנס שמלאכת האבד אינו צריך לשנות בה כמו שיתבאר ומה שאמרו שעד שבא ר' יוחנן היה פטיש מכה בירושלם במועד ומיחה הוא בדבר לא מיחה אלא מפני שהיה סובר כר' יהודה להצריך שנוי אף במלאכת האבד ואין הלכה כן וכן התבאר בגמרא שמתקנין את היתד לסגור בו הדלת בלא שום שנוי:

12 המשנה האחת עשרה והכונה לבאר בה היתר מלאכה מצד שהיא לצורך המועד כבשים שהוא יכול לאכלן במועד כובשן פי' מנהגם היה שהיו צדין דגים קטנים וכובשין אותם במלח ובחומץ ומשהין אותו בכך ימים רבים וכן עושין בקצת דברים אחרים ואין ראויין לאכילה תכף שנכבשו עד שיעבור זמן לכבישתן ומתוך כך הוא אומר שאם יכול ליהנות בהם בתוך המועד מותר לכבשן אע"פ שאין ראויות במועד שהרי עכשו מ"מ מלאכת האבד הוא ואם כבישה זו אינה מפקעת אכילתן מכל וכל אלא שקצת בני אדם אוכלין אותם באיזה תקון מותר לצודן על דעת כבישה ולכבשן שהרי מ"מ ראויות הן לקצת בני אדם והוא שאמרו שרא להו רבא למיזל ולמיצד לכתחלה ולמימלח וכשהקשו לו ממשנתנו השיב אגב איצצא מיתדלי כלומר שיכבשום במכבש להוציא משם הוזק המליחה והלחות וכן הדין באיזה דרך של תקון:

13 נמצא מ"מ שלא הותרה צידה מתחלה אלא או לאכילה או למליחה הראויה לאכול במועד אף על ידי קצת תחבולה ואף זו דוקא בצנעה וכמו שאמרנו הציידין והדשושות עושין בצנעה לצורך המועד אבל בכונת ריוח לבד אסור ואין זה דומה לסחורה שהתרנו שבסחורה ביטול הכיס בפסידא אבל צידת דגים מציאה גמורה היא ועוד שהסחורה אינה אלא מקח וממכר ובצידה יש בה מלאכה גמורה וטורח יתר וכן שהסחורה הנאתה מצוייה במועד עצמו ועוד שהסחורה שמא שעתה עוברת מה שאין כן בצידה ועוד שהסחורה היא מזדמנת לו מאליה והצידה הוא רודף אחריה:

14 זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: ונשלם הפרק תהלה לאל:

15 מי שהפך את זיתיו וכו' כונת הפרק ככונת הפרק הראשון ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות המותרות מחמת פסידא הן גדולה הן מועטת השני המותרות מחמת חשש פסידא אע"פ שאין הפסידא ברורה לו השלישי המותרות מחמת המצאת השכר לפועל שאין לו מה יאכל אע"פ שאין שם לא פסידא ולא צורך לבעל הבית הרביעי לבאר בקצת מלאכות על איזה צד הותרו זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו ענינים אגב גררא כענין סוגית התלמוד על הדרך שיתבאר:

16 והחלק הראשון יתבאר במשנה הראשונה ממנו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו אמר הר"ם שהטעוהו שלא עמדו הפועלים בתנאים עמו ואמר לאחר המועד ולא אמר לאחר האבל ללמדך שהדברים שאסור לאדם לעשותן בידיו בימי אבלו כמו הפיכת זיתיו שהוא מותר לעשותן בחולו של מועד קורה ראשונה שטחנו הזיתים הטחינה הראשונה בלבד וזילוף הוא שיגרוף אותם מן הבור וגומר הוא שיסחוט הזיתים כדי שיצא מהן כל השמן וגף הוא שיסתום פי החבית והלכה כר' יוסי וכן מי שהיה יינו בתוך הבור וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים זולף וגומר וגף כדרכו דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ למודים הוא שיכסה אותם בנסרים והלכה כר' יוסי:

17 אמר המאירי מי שהפך וכו' פי' המשנה הוא שדרכם היה שאחר לקיטת הזיתים היו נותנין אותן במעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים ומתחממין שם זמן ידוע ולאותו זמן כבר נתבשלו הזיתים יפה ומוציאן מן המעטן ונותנן לבית הבד וענין זה נקרא הפיכה ומאחר שהפכן ונתנן לבית הבד אם אינו מוציא שמנן מגיעין לידי הפסד ובתלמוד המערב פירשו שאף במעטן היו הופכין אותן הרבה פעמים כדי לחמם חיצונות בפנימיות והוא ששנו שם מי שהיו זיתיו הפוכים ושנויים כלומר שנתהפכו שני פעמים שבדרך זה הם קרובות להפסד אלא שמ"מ התבאר שם שלא שנה הפוכים ושנויים אלא להודיענו שר' יהודה מחמיר אף באלו ומ"מ אף בהפכן פעם אחת התיר ר' יוסי וכך אמרוה שם בלשון אחר כאן בעטינים כאן בגרגרים כלומר זיתים שבמעטן בהפיכה אחת קרובים להפסד אבל אם אינן במעטן אלא בגרגרים ר"ל שאין צבורין אלא שטוחים על הגג והאויר שולט בהם אין הפסדם קרוב באיחורם אא"כ היו הפוכים ושנויים ומשנה זו מ"מ בהפיכה המביאה להפסד היא שנויה וכלל הדברים כל הפיכה המביאה את הזיתים להפסד אם יתאחרו שלא להוציא שמנן הוא נכלל במשנה זו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו בערב הרגל על דעת שיוציא שמנן ערב הרגל וארעו אבל ונטרד וכן שהוא אסור במלאכה כמו שיתבאר או שאירעו אונס או חולי או שהטעוהו פועלים ולא באו ולא נזדמנו לו אחרים שנמצא מ"מ שלא על דעת כיוון מלאכה במועד נשארו זיתים אלו במועד הילכך מתירין לו לטעון על הזיתים קורת בית הבד במועד פעם ראשונה והוא הנקרא במשנה זו קורה ראשונה כדי שיזוב מקצת שמנן ולא יבואו לידי הפסד גדול באיחורן עד מוצאי הרגל אבל אין מתירין לו פעם שניה שלא חששו להפסד מועט:

18 ור' יוסי אומר זולף וגומר פי' זולף מוציא השמן כדרכו בחול וגומר וטוען קורתו עד שתכלה מלאכתו שאף להפסד מועט חששו והוא שאמרו בתלמוד המערב יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר מרובה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אל יאבד דבר כל עקר ומאחר שהתעורר ר' יוסי לומר על מלאכה זו שהיא נעשית כדרכה נראה שר' יהודה חלק אף בזו להחמיר בה שלא לעשותה אלא על ידי שנוי:

19 וכן מי שהיה יינו בתוך הבור שכבר נדרכו ענביו קודם הרגל ויצא לו היין מן הגת וירד לבור והוא צריך להוציא היין מן הבור מפני שאם ישהנו מתירא שמא יחמיץ והרי הוא היה סבור להוציאו ערב הרגל ואירעו אבל וכו' לדעת ר' יוסי זולף וגומר ר"ל שמוציא היין מן הבור ומכניסו בחביות וגף אותן במגופה ור' יהודה אוסר אלא שהוא מתיר לסתום פי הבור בנסרים והוא ענין מה שאמר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ והלכה כר' יוסי בשתיהן אלא שאנו צריכין להוסיף על דבריו שאע"פ שלא התירו במשנה זו אלא במי שהפך את זיתיו או שנדרכו ענביו הא מתחלה הפיכה ודריכה לא הותרו ואין צריך לומר לקיטה ובצירה מ"מ הכל לפי מה שהוא אבד לפי המקום ולפי הזמן:

20 כלל הדברים כל שיש הפסד באיחורו עושהו ובלא שנוי והוא שרוב פוסקים הביאו משנה זו בחבוריהם בלשון לכתחלה ומדבריהם אני דן להתיר בצירת כרמו בחולו של מועד ולהשתדל בכל עניני בצירה בכל שיש לשער שיש איזה הפסד באיחורו ובלבד שלא יכוין מלאכתו באותו הפרק והוא שגדולי המחברים כתבו הופך אדם את זיתיו ודורכן וממלא את החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול וכן כרם שהגיע זמנו לבצור בוצרין אותה ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ולגאוני הראשונים נשאל בכרמים שהגיע זמן חרישתם בראש חדש ניסן וזמן שלהם נמשך עד הפסח לפעמים בסיבת גשמים ואם מעכבים עבודתם מתבלבלים ונוצצים בתוך הפסח ויש פסידא בחרישה שאחר הלבלוב שהנצנים נופלים לסבת כלי המחרישה והתירו חרישתן במועד אף על ידי עצמן מ"מ יראה לי בגבולין אלו שלא נהגו במחרשה אלא בחפירה על ידי אדם שאין כאן פסידא ואסור:

21 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים הבאים עליה בגמרא אלו הם:

22 כבר ביארנו בראש המסכתא שאיסור מלאכה במועד אינה אלא מדברי סופרים א"כ מה שנאמר כאן חולו של מועד דאסירא מלאכה מדאוריתא פירושו שהוא כעין דאוריתא הואיל והוא כעין יום טוב וכתוב בו מקרא קודש והוא זמן חגיגה במקדש וכן הוזכר בהרבה מקומות בתלמוד לשון זה בדברי סופרים כגון מה שאמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כאלו של יום טוב מן התורה וכן בהרבה מקומות וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

23 אע"פ שהותרה מלאכת האבד במועד באבל אינו כן אלא כל שהוא בתוך ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה אפי' היתה מלאכת האבד ומ"מ אחרים עושין לו מאליהם ר"ל שלא יתנה להם שום שכירות והוא שאמרו דברים שעושין לאבל בימי אבלו זיתיו לטעון ר"ל שהם הפוכים ואם אינו טוענן באין לידי הפסד וכן כדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ומשקין לו שדהו ר"ל בית השלחין משתגיע עונת השקאתה שכל אלו יש הפסד באיחורן אבל אין זורעין שאם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל וכן שדה פשתן שיש בזריעתו איחור אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר וכן בכל הדברים הכל לפי מה שהוא אלא שי"א שאף הוא רשאי להשתדל שיעשו לו אחרים במלאכת האבד אפי' בשכר בין במטלטלין בין בקרקע כגון השקאת בית השלחין וכיוצא בה ועושין לו מלאכות אלו בלא שנוי וכמו שאמרו בתלמוד המערב דורכין עביטין וזולפין את יינו וגפין את חביותיו וזיתיו הפוכין ושנויין טוחנין כדרכן ומ"מ דוקא בפסידא הראויה לימנות אבל פסידא מועטת אסור לו אף על ידי אחרים ואפי' מאליהן ועל ידי עצמו אפי' פסידא מרבה ואפי' לא היה שם מי שיעשה אסור:

24 ויש פוסקים שאם אין שם אחרים שיוכל לסמוך עליהם עושה בצנעה בתוך ביתו כרבן שמעון בן גמליאל שאמר היו זיתיו הפוכים ואין שם אלא הוא יעשה בצנעה בתוך ביתו אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ולא עוד אלא שבסתם אמרו על משנתנו זאת אומרת דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו כלומר שאלו היתה המדה שוה להתיר לאבל בימי אבלו כל מה שמותר במועד היה לו לומר טוען קורה ומניחה לאחר אבלו ואע"פ שעקר הכונה לחולו של מועד מ"מ הואיל והזכיר את האבל היה לו ללמד לפי דרכו שמלאכה זו מותרת באבל אלא שלמדנו שדברים המותרים במועד אסורים לאבל בימי אבלו ולא חלקו בין יש שם מי שיעשה לאין שם מי שיעשה וכן אחרו כל שלשה ימים אפי' אין לו מה יאכל אסור במלאכה ואין לך מלאכת האבד יותר מי שאין לו מה שיאכל ואע"פ שאין ראיות אלו מכריחות כל כך שהראשונה אפשר לפרשה שדברים המותרים בחול המועד אף ביש אחרים שיעשו אסורים בימי אבלו אם יש שם מי שיעשה והשניה הרי אפשר לו להתפרנס מן הצדקה מ"מ קצת ראיה יש בהם:

25 היה האבל אומן ורבים צריכים לו כגון שהיה ספר או בלן או נחתום ואין שם אלא הוא הרי זה עושה אף בפרהסיא שלא הותר דבר זה מפני פסידתו אלא לכבוד רבים וצנעה אין כאן שהרי כל שרבים משתמשין בו אין כאן צנעה ויש גורסין בה בצנעה כלומר שיצניע עצמו כמה שאפשר לו ויש חולקין לאסור מכל וכל ממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שגדולי המפרשי' מכריעים בה ממה שאמרו כן בדברי תורה אם היו רבים צריכין לו מותר ובאבל רבתי שנו היה נחתום ואין שם אלא הוא חנוני ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם ויש חולקין עוד בזו לאסור מכל וכל ואין הדברים נראין:

26 כבר ידעת במלת אריסות שהיא מונחת על מי שמקבל על עצמו עבודת שדה של בעל הבית למחצה לשליש ולרביע וחכיר הוא מי שמקבל עליו עבודת השדה על מנת ליתן לבעליו דבר ידוע בתבואה הן שיוצא ממנו הרבה הן שיוצא ממנו מעט וקבלן הוא שמקבל עליו עבודת השדה על מנת ליתן לבעליו דבר ידוע בדמים ומ"מ בקצת מקומות הנזכר בתלמוד מקבל כענין שביארנו בכאן באריס ושוכר כענין שביארנו בכאן במקבל מעתה האריסים והחכירים או הקבלנים בשדה של בעל הבית והתחילו בעבודתם ואירע אבל לבעל השדה אין נמנעין מלעבוד את הקרקע שהרי בשל עצמם הם טורחים ויש להם פסידא בבטול עבודה אבל חמרים וגמלים ששכרו בהמותיו למלאכת עצמן או ספנים ששכרו את ספינתו ומוליכים בהם סחורת עצמן הרי אלו לא יעשו שהרי תכף שנודע להם אבלותו אפשר להם לשכור משל אחרים ולהניח את שלו ויפסיד הוא שכרו משם ואילך הואיל ומן הסתם לא נשכרו לזמן ידוע אלא לפי ימים שמעכבין אותם אצלם הרי הם כשכירות של ימים ואם שכרום לזמן קצוב הקודם אבלות והתחילו הרי הם כקבלנים עד אותו זמן ואין נמנעין לפי דרכך למדת ששמועה זו ר"ל האריסים והחכירים וכו' הרי אלו יעשו דוקא בהתחילו במלאכה הא לא התחילו אע"פ שהתנו וקנו בכך לא ויש מקילין בהוראה זו מצד שהם מפרשים שמועה זו אף בלא התחילו ואומרים שהאריסים והחכירים והקבלנים שהתנו וקנו ממנו אע"פ שלא התחילו בעבודה עד שאירע אבל לבעלים הרי אלו יעשו ויתחילו אבל חמרי' וגמלים וספנים שהתנו ושכרו לימים ולא התחילו הרי אלו לא יתחילו ואם לזמן קצוב יתחילו אבל אם כבר התחילו הרי אלו יעשו אפי' לא שכרום אלא לימים ואע"פ שהאבל יכול לסלקם והדברים נראין כשטה זו:

27 י"מ את הסוגיא אף בלא התנו עדין ומקילין עוד לומר שאף בזמן אבלותם יכולים להשכיר קרקעם לאריסיהם וחכיריהם שהורגלו אצלם הרי אמרו ארעא לאריסי קיימא ורוב בני אדם אין מחליפין באריס וכיון שזה היה אריסו מקודם מן הסתם אינו מסלקו והרי הוא כמי שהיתה מוחכרת אצלו מקודם אבל חמרים וגמלים אע"פ שרגילים לשכור ממנו אם לא השכירם קודם אבלותו אי אפשר להתחיל ולהשכירם בתוך אבלותו שדרך בני אדם להחליף מזה לזה ומ"מ אם השכירם מתחלה אף אלו יעשו ויתחילו ונמצא פסק זה משתנה לפי הפירושין ואין הכרעה באחד מהם אלא מה שעיני הדיין רואות:

28 ולגדולי הרבנים דעת רביעית בפירושה להקל כל מה שנאסר בשאר הפירושים והוא שעל דעתם האריסים והחכירים והקבלנים על אבלים עצמם הם מתפרשין שאם האבלים עצמם אירע להם אבל הרי אלו יעשו על ידי שליח משום פסידת אחרים שבטול עבודה מפחית את הפירות ומכחיש את הקרקע אבל אם אירע אבל לחמרים ולגמלים לא יעשו שאין פסידא לבעלים שהרי שכרם עליהם ואם היו אבלים מוחכרים ר"ל שלא שכרו הם הבהמות אלא שהבעלים שוכרים אותם לילך עם בהמותיהם לזמן יעשו על ידי אחרים וי"מ לשטה זו אף על ידי עצמן זהו ענין פירושם וכל שכן שמותר לדעתם מה שאסרנו בשאר הפירושים והדברים רחוקים ובתלמוד המערב נראה בהדיא שלא על האבלים הוא אומר כן והוא שאמרו שם חמריו גמליו וספניו אין עושין אריסיו וקבלניו וחכיריו עושין והדעת נוטה לפסוק כשטה שניה:

29 היה לאבל שכיר יום בעבודת קרקע שלו אפי' בעיר אחרת שאין רוב בני העיר יודעין באבלותו של זה לא יעשה משעה שידע באבלותו עד שיעברו שבעה שהרי בשל אבל הוא טורח והרי הוא כעבדך ושנינו באבל רבתי אבל כל שבעה אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ועבדיו ובהמותיו:

30 היה האבל אומן ויש אצלו מלאכת אחרים של מטלטלין כגון בגד לתפור וכיוצא בו בין שקבל עליו לעשותה בסך ידוע בין שהוא נשכר בה לימים לא יעשה והוא הדין לדעתנו אם היה הוא אריס או חכיר בשדה של אחרים היה הדבר בהפך ר"ל שהיתה מלאכת מטלטלין שלו ביד אחרים אם היתה בביתו של אבל לא יעשו ואם היתה בבית אותם האומנין עושין אותם בצינעה בתוך ביתם שאין הדבר מפורסם שהיא של אבל:

31 כתבו הגאונים שאם היתה לאבל תביעה על אחד אינו תובעו כל שבעה ואם הוא דבר האבד עושה שליח ומ"מ אם אחרים תובעין אותו יראה לי שאין מזקיקין אותו למנות שליח לעמוד בדין:

32 יראה מסוגיא זו האמורה כאן במעשה של מריון בריה דרבין ששני אחים או שני שותפים שאירע דבר לאחד מהם רשאי השותף שלא אירע בו דבר להתעסק באותו ענין המשותף ביניהן הן קרקע הן מטלטלין ואם האבל אדם חשוב אין ראוי לו להניח את שותפו להתעסק בדבר המשותף לו עמו מ"מ יראה שראוי לו לשלם את פסידתו שאין לו לגרום פסידא בשביל חשיבותו ושמא תאמר אחר שהתרת לשותף להתעסק בדבר המשותף להם מהו שאמרו בתלמוד המערב שני אחים או שני שותפים או שני טבחים שני חנונים שאירע דבר לאחד מהם הרי אלו נועלים חנותם תירצו קצת מפרשים שלא אמרו נעלת חנות לכונת בטול מכר אלא למכירה בצנעה וי"מ אותה בבטול מכר ופרקמטיא שאני שאין בה פסידא כל כך ואין עוברת ולדעתם לא הותרה כאן אלא בעבודת קרקע שביטולה פסידא ושעה עוברת ולדעתי בחנות החמירו מפני שהחנויות דברים מפורסמים ובעלי שם ושאר מלאכות אין ענין שתופם מפורסם: